בפוסט קודם הובאה עדות של אדם שחווה בגיל ההתבגרות פסיכוזה ממושכת שחלפה, ככל הנראה ללא קשר לטיפול התרופתי שקיבל, ושלא חזרה שוב בהמשך חייו.
בדבריו, שואל מביא העדות, מדוע לא היתה התייחסות לתוכן דבריו, מעבר לשאלת אמיתותם. מדוע למשל, כאשר אמר שאביו תקף אותו מינית, מה שלדבריו אכן לא קרה, היתה התייחסות רק לעובדה שהיתה לו מחשבת שווא. מדוע לא היתה התייחסות לתחושתו שהאב פוגע בו, גם אם ניתן לה ביטוי פסיכוטי ?
בניסוח אחר, האם יש משמעות וערך לתכנים הפסיכוטיים ?
דוגמא לגישה חלופית לתכנים הפסיכוטיים מובאת במאמרם הנוגע ללב של קנפו וזלצר 1
במאמר, מתואר טיפול באשה פסיכוטית שתיארה דלוזיה והזיות ראיה של טיפול והגנה על 16 ילדים יתומים, כולם מתחת לגיל 8, המתגוררים כולם בחדרה, תוך בעתה מתמשכת, שהאחרים שאינם רואים אותם, יפגעו בהם או יהרגו אותם בשגגה.
הטיפול, שנמשך מספר שנים, נשען על הידברות עימה תוך קבלה של חשיבתה ותפיסתה ללא כל ניסיון להתעמת עימן. המטפל התייחס לילדים כקיימים וכלא נראים על ידו. בהתאם, נעזר במטופלת כדי ללמוד עליהם וכדי ללמוד ממנה כיצד עליו לנוע בחדר על מנת להמנע מלגרום להם נזק.
חצי שנה לאחר תחילת הטיפול, החלה המטופלת לתאר מוות של הילדים אחד אחד. בכל פעם היא הגיבה באבל בעצמה הולכת וגדלה. כל פעם היא נחלצה ממנו עקב הצורך לטפל בילדים האחרים. עם גסיסת הילדה האחרונה שנותרה בחיים, תוך מחשבה שבמות הילדה לא יהיה יותר טעם לחייה, הגיעה אבלה לשיאו. היא סירבה לאכול ולאחר התלבטות הוחלט על הזנה בעזרת זונדה.
המטפל, שחש תחילה אשמה, על פניה לדרך סמכותנית וכופה, שם לב שההתנגדות לזונדה מופיעה רק מול האחיות במחלקה. הוא ציין זאת לפני המטופלת תוך העלאת האפשרות שיש בה חלק שרוצה לחיות.
בתגובה, המטופלת חזרה לאכול ופנתה לעיבוד מרגש של האובדן הצפוי.
בתוך כך עלה, לראשונה בטיפול, סיפור עברה קודם לפסיכוזה. אב שנחווה כמתעלל, אם שנחוותה כמגוננת עד מותה בהיותה בת 8, בת זוג החדשה של האב שנחוותה כמתעללת וטיפולה בהמשך חייה בחיות שעברו התעללות והעברתן לאימוץ כפתרון.
בחצי השנה האחרונה לטיפול, נעשה עיבוד של עברה והמקום שהילדים, בחייהם ובמותם, מילאו בחייה. עיבוד שלא העלה ספק ביחס למציאותיותם של הילדים.
בדוגמא זו, התכנים הפסיכוטיים מופיעים כנושאי משמעות.
הטיפול וההגנה על ילדים יתומים, שאיבדו אם עד גיל 8, הזקוקים לטיפול ולהגנה, שאיש אינו רואה, ואשר עברו התעללות, מייצג נסיון לנסח, להתמודד ולתקן את חווית עברה כמי שאיבדה אם בגיל 8, חוותה את אביה כמתעלל, וחוותה את עצמה כמי שאיש אינו דואג לה ואינו רואה אותה.
יתרה מזו, דומה שהנכונות לקבל ולהתייחס לתכנים הפסיכוטים, הביאו ליכולת לוותר עליהם.
תחילה, הם היוו ביטוי לנכונות של המטפל ל"ראות" את המטופלת, ולא לבטל את דבריה כחסרי משמעות. נכונות שאיפשרה יצירת קשר ובסיס להידברות עם המטופלת. אילו, איפשרו לה בהמשך, לוותר בהדרגה על הייצוגים הפסיכוטים (דרך מות הילדים), תוך שהיא חווה יותר ויותר את אבלה על חייה וכאביה (דרך האבל על הילדים), ובחלק האחרון של הטיפול לעבור לדיבור לא פסיכוטי, על קשייה וכאביה בילדותה ולאורך חייה.
לסיכום, המחברים מצטרפים למחברים אחרים ודגישים את החשיבות שהם רואים בהתייחסות לתכנים הפסיכוטים לעיבוד ולהבנה שלהם כחלק מרצף חייו של המטופל. לדעתם, המבט הפסיכיאטרי המגביל את עצמו לאיפיון של התכנים הפסיכוטים כמחשבות השווא וכתסמין הדורש סילוק, שגוי, ועלול להיות מזיק.
לדעתי, שאלה רבת חשיבות.
- Knafo D, Selzer M. “Don’t step on Tony!” The importance of symptoms when working with psychosis. Psychoanal Psychol. 2015;32(1):159-172. doi:10.1037/a0038488.
