אני מביא את עדותו של אדם שעבר פסיכוזה בגיל ההתבגרות. טופל בתרופות בהתאם ואף אושפז.
הפסיכוזה נעלמה לאחר כשנה, ומאז, במשך קרוב לעשרים שנה, הפסיכוזה לא חזרה והוא מנהל חיים שגורים.
ברצוני לציין שהשינויים שהוא מציע בגישה הטיפולית בסוף הטקסט, אינם רחוקים מהשקפות חלופיות על טפול בפסיכוזה 1–4.
בשיחה עימי ביקש במפורש, לא לציין את שמות המטפלים, שכן טענתו כנגד הגישה ולא כנגד מטפלים בודדים.
העדות מובאת כלשונה, כפי שנמסרה לי, בשינויי עריכה קלים, כחומר למחשבה (ההדגשות בטקסט הם שלי – ע.א.).בפוסט נוסף, אדון בה.
הפסיכוזה כראי להתעללות רגשית וכזעקה לעזרה
נקודת מבטו של אדם שהתמודד עם משבר נפשי חריף בתקופת התבגרותו
הקדמה
אני כיום בן 34, ובסביבות גיל 16 עברתי משבר נפשי חריף, אשר כלל גם תסמינים פסיכוטיים.
פירושי בזמנו ובדיעבד של המשבר היה זעקה לעזרה של נפשי, אשר לא יכלה לקבל, ובצדק, מצב בלתי נסבל שהייתי נתון בו, ולא מצאה דרך אחרת לשדר את מצוקתי הגדולה לסביבה החיצונית.
ברצוני לתאר את השתלשלות העניינים החל מהרגע הראשון שבו באתי במגע עם גורמים ממערכת בריאות הנפש, ובמקביל להציג השתלשלות עניינים אפשרית אחרת, אשר לדעתי הייתה עשויה וצריכה להתרחש לו המערכת הייתה מודעת לקשר סיבתי, או לפחות נסיבתי, בין התעללות רגשית לפסיכוזה.
בנוסף, אציע דרכי פעולה שלהערכתי ניתן ליישם בצורה פשוטה ומערכתית, ושכתוצאה מיישומן יינתנו לנערים הסובלים כיום או יסבלו בעתיד ממשברים דומים לזה שעברתי מענים טובים יותר למצוקתם, ובכך חוויתם את מערכת בריאות הנפש וסיפוקם מהיחס שיקבלו יהיו גבוהים יותר.
הרקע והסיבות למשבר
אני חושב שהמצב שאליו הגעתי נובע משילוב בין הדברים הבאים:
- שנים של התעללות רגשית חמורה מצד הוריי
- הרגשה של "אין מוצא" – אין כתובת לפנות אליה לעזרה (לא במערכת החינוך ולא
- במשפחה המורחבת).
- הרגשה של "לבד במערכה" – אין מישהו שעמד מאחוריי או לצידי מול הוריי
- חוסר יכולת להגדיר במילים (לדוגמא להשתמש במילים "התעללות רגשית") ובכך לשדר בצורה ברורה את מצוקתי לסביבה (חששתי שלא יאמינו לי, לא יבינו אותי, וכו')
- אי הכרתה של הסביבה בהתעללות רגשית כהתעללות של ממש (כמו שיש להתעללות מינית)
בנקודה זאת ברצוני לומר ולהדגיש כי לו היה אדם/גוף/ארגון שאליו יכולתי לפנות מבעוד מועד, אשר היה מגן עלי מהוריי ולוקח אותי תחת חסותו, לא הייתי מגיע למצב הנורא שהגעתי אליו.
חשוב לי להדגיש זאת, משום שבמקביל לשינוי שאני חושב שצריך להתרחש במערכת בריאות הנפש, צריכים להיות פתוחים בפני ילדים ומתבגרים אפיקים ברורים ואפקטיביים אשר אליהם יוכלו לפנות כאשר הם חשים שמשהו לא תקין בהתנהלות של הוריהם כלפיהם, ובכך למנוע את הידרדרותם למצוקה נפשית קשה מבעוד מועד.
המעבר לגיל ההתבגרות ותחילת ההידרדרות הנפשית
כעס רב כלפיי הוריי, הפסקת הדיבור עם אבי.
נהייתי מאוד חרדתי, חוויתי התקפי פניקה במצבים לא מלחיצים (באמצע סרטים, באמצע שיעורים בביה"ס), היו לי נדודי שינה קיצוניים, עצב ודיכאון, כעס, תסכול, מחשבות פסיכוטיות אשר העיקו עלי בצורה קלה עד בינונית –
- תחושה מעיקה שאני צריך "לכופף צורות מסוימות" במחשבה שלי כדי להביא אותן למצב מסוים
- מחוות גופניות מסויימות שעשו הוריי ואף חלק מהמשפחה המורחבת, כגון להצביע על דברים וללחלח את השפתיים עם הלשון, הפריעו לי.
הדרדרות נוספת, "נפילה לתהום", שיאו של המשבר
- התסמינים הגופניים (חוסר שינה וכו') ממשיכים וחלקם מחריפים.
- המחשבות הפסיכוטיות כלפי המשפחה המורחבת נפסקות, כך גם המחשבות לגבי הצורות. נשארת התחושה המעיקה לגבי מחוות גופנית אחת שעושה אימי – שיעול גרוני עמוק, אשר משום מה הפריע לי.
מחשבה פסיכוטית חדשה מופיעה, אשר מעיקה עלי באופן קשה – שהוריי באים בלילה לחדרי ומזריקים מתחת לדלת החדר שלי חומר כימי שמונע ממני לישון. מחשבה אשר גורמת לי להישאר ער בלילות ולנסות לבלוש אחריי הוריי במטרה לוודא שהם אינם עושים זאת.
אני רוצה להדגיש שהמרחק בין המחשבה הפסיכוטית למציאות עצמה במקרה שלי היה קצר, והמחשבה הייתה בעצם הקצנה (אמנם לא נורמטיבית) של המציאות הקיימת, וזאת משתי סיבות:
- הוריי אכן עשו אי-אילו פעולות שהפריעו להירדמות ולשינה שלי, וחלקן אף במזיד.
- המחשבה מאגדת את טיב ואופי הפגיעה שחשבתי (ועדיין חושב) שהוריי פגעו בי – שהם לא רוצים שאגדל ואתפתח (דברים אשר קורים בשינה בתקופת הילדות/התבגרות), ושהם רוצים לפגוע בתפקוד היום יומי שלי (דבר שגם לו איכות השינה חשובה).
השתלשלות העניינים החל מהמגע הראשון עם מערכת בריאות הנפש, וזאת כאשר מערכת בריאות הנפש אינה מכירה בקשר כלשהו בין התעללות לפסיכוזה, ורואה את הפסיכוזה כבעיה רפואית גרידא.
המגע הראשון עם מערכת בריאות הנפש
מפגש בודד עם פסיכולוגית מומחית למשפחה – מפגש שבו נכחה כל המשפחה ונעשתה היכרות בין הצדדים. אימי פנתה אל הפסיכולוגית עקב היחסים המתוחים שהיו בבית בזמנו. זכור לי שהתקבלה אצלי תחושה מהפסיכולוגית שאני ה"בעייתי" שלשמו התכנסנו כאן היום.
לאחר מפגש זה יידעתי את אימי על המחשבה הפסיכוטית כלפיהם, ואימי דווחה על כך לפסיכולוגית, שאמרה שהיא לא יכולה לטפל בדברים כאלו ושלשם כך צריך פסיכיאטר.
הטיפול הפסיכיאטרי לפני האשפוז
פגישות שבועיות עם פסיכיאטר במרפאתו באופן פרטי. הפסיכיאטר המדובר היה אז סגן ראש מחלקה לילד ולמתבגר במרכז פסיכיאטרי בארץ.
בפגישה הראשונה ניתנו לי כדורי הרגעה (vaben). החל מהפגישה שנייה ניתנו כדורים אנטי-פסיכוטיים (perphenazine), וזאת ללא שהובהרה לי מטרתם האמיתית (נאמר לי שמדובר בכדורים הרגעה "חזקים יותר" שיעזרו לי לישון).
במהלך שיחותיי השבועיות עם הפסיכיאטר המדובר טענתי בפניו שוב ושוב שהתנהלותם של הוריי כלפיי אינה תקינה, ושאני בטוח שמצבי הנפשי הירוד נובע ישירות מכך. מצד אחד, הפסיכיאטר הבין את המסר שניסיתי להעביר לו – שהוריי לא אוהבים אותי ופוגעים בי. מצד שני, היות ולא הכיר בקשר כלשהו בין התעללות לפסיכוזה, התייחס לטענותיי בביטול ולא ייחס להן כל חשיבות ומשמעות. ההסבר שנתן לי ולהוריי לגבי מצבי היה ש"יש ילדים שעוברים את גיל ההתבגרות בצורה קשה יותר".
במהלך השיחות שלנו, בנות שעה כל אחת, ניסה לשוחח איתי ולדובב אותי לדבר, אך מאחר והטענה אותה ראיתי אז ועודני רואה כיום כקרדינלית לנושא – הטענה שהתנהלותם של הוריי כלפיי היא אשר הייתה הסיבה למצבי הנפשי הירוד – זכתה להתעלמות ולביטול, לא היה לי שום אמון בו, וכתוצאה מכך לא הייתה לי שום סיבה לדבר איתו. נהפוך הוא, הייתה לי סיבה לראות אותו כ"בצד השני", ולהתגונן מפניו.
עוד אציין כי הפסיכיאטר המדובר הפציר בי מספר פעמים לבוא להתאשפז מרצוני במחלקה שבה עבד. הסיבה לכך לטענתו היא שזאת דרך הטיפול המומלצת במצבי.
מסיבות ברורות מאליהן לא מצאתי שום הגיון בלעשות דבר שכזה, ולכן דחיתי את הפצרותיו מכל וכל.
לאחר מספר שבועות בהם עלה בהדרגה המינון, התקבלה אצלי התובנה שמדובר בכדורים "ארוכי טווח" אשר מטרתם היא "לרפא את הפסיכוזה" במוח שלי.
אציין כי לא חל כל שיפור במצבי עקב לקיחת הכדורים, וגם התווספו תופעות לוואי לא נעימות כגון חולשה, יובש בפה, ורעידות בגפיים, אשר אף הרעו את תפקודי ואת הרגשתי הכללית.
בנוסף, הידיעה שהכדורים מחוללים אי-אילו נזקים בגוף שלי גם היא תרמה מאוד לכך שרציתי להפסיק לקחת אותם – ולכן אמרתי לאימי שאני רוצה להפסיק לקחת אותם.
זו בתגובה אמרה שהפסיכיאטר המטפל אמר שאם אפסיק לקחת את הכדורים אאושפז בכפייה. מאוד נבהלתי ונפגעתי מהאפשרות שאפשר ככה לכפות עליי לקחת כדורים בניגוד לרצוני, ושאפשר בכזאת קלות ועל לא עוול בכפי ליטול ממני את חירותי ולכלוא אותי. דבר נוסף שהבהיל אותי הוא שנודע לי שבאם אאושפז, דבר זה ידווח לצה"ל.
נוכח האיום לאשפוז והשלכותיו של אשפוז שכזה, המשכתי לקחת את הכדורים עוד כחודשיים בניגוד לרצוני. לאחר כ4 חודשים של לקיחתם החלטתי שנמאס לי, וכשאימי הגיעה לחדרי בערב, כפי שנהגה מידי יום בכדי לתת לי את הכדורים, אמרתי לה שאני לא מוכן לקחת אותם יותר. בתגובה אמרה לי שהיא הולכת להתקשר לפסיכיאטר המטפל והחלה לצעוד לעבר הטלפון בסלון של הדירה.
מאחר וידעתי ששיחת הטלפון שתתקיים ביניהם תוביל לאשפוזי בכפייה, מיהרתי להגיע לטלפון לפניה על מנת לחסום בפניה את הגישה לטלפון. אציין כי לא הפעלתי כלפיה שום כוח פיזי ולא איימתי עליה בשום צורה.
אבי, אשר צפה במתרחש, התקרב אליי והניח עלי את ידו בתנועה מעין דחיפה ואמר לי לתת לה להתקשר. אציין כי אבי רצה שאאושפז מהרגע הראשון בו הומלץ על כך ע"י הפסיכיאטר המטפל. אמרתי לאבי להוריד את ידו ממני והוא סירב, אז לפתתי אותו והחזקתי אותו צמוד אלי על מנת לנטרל אותו, תוך הקפדה לא לגרום לו לכאב או לנזק פיזי כלשהו. הוא הפיל אותי לרצפה, טיפס מעליי, וריתק אותי לרצפה. אציין כי עד הרגע שבו רותקתי לרצפה יכולתי להפוך את הקערה על פיה ולהכריע אותו, אך לא רציתי לעשות זאת מתוך חשש שאתפס כאלים.
כשהייתי מרותק לרצפה אמר אבי לאימי להתקשר והיא הרימה את הטלפון והתקשרה לפסיכיאטר המטפל. הידיעה שהוריי, אשר מתעללים בי, עומדים לעשות מעשה אשר יוביל באופן ישיר לכליאה שלי בניגוד לרצוני, והעובדה שלא יכולתי להגן על עצמי מכך, גרמו לי לתחושה של חוסר אונים, תסכול, וייאוש, וכתוצאה מכך לכעס רב, שהתבטא בכך שצעקתי לעבר הוריי (כשהייתי מרותק לרצפה) שאהרוג אותם.
אימי דיברה עם הפסיכיאטר והוא ביקש לדבר איתי. אבי קם מעליי והלכתי לטלפון לדבר איתו. הוא אמר לי שהוא יחליף לי את הכדורים והציע לי לבוא למרכז הפסיכיאטרי, שם היה כונן באותו ערב, לקחת את הכדורים.
הצעתו להחליף את הכדורים בכדורים אחרים לא הייתה פתרון רלוונטי בעיני, משום שעצם דרך הטיפול בכדורים והעובדה שלא חל שום שיפור במצבי כתוצאה מלקיחתם היא שהיוותה את הסיבה לסירובי לקחתם, ולא הכדורים הספציפיים.
עקב כך התמדתי בסירובי להמשיך בטיפול תרופתי, וסירבתי להגיע למרכז הפסיכיאטרי.
הפסיכיאטר ביקש לדבר שוב עם אימי, ואני זוכר שהוא ביקש ממנה את כתובתנו והיא נתנה לו אותה.
לאחר זמן מה הגיעו שני שוטרים הביתה והורו לי להתלוות אליהם. הם לקחו אותי בניידת משטרה למרכז הפסיכיאטרי, שם החתימו אותי ואת אימי על טופס הסכמה לאשפוז, ואושפזתי במחלקה הסגורה.
הצורה שבה מתוארים מאורעות אותו ערב בתיק שלי מהמרכז היא שקרית ומעוותת, ומטרתה היא להציג אותי כאלים תוך התנערות מוחלטת מהאחריות לכך שהכפייה של הטיפול התרופתי והאיום לאשפוז כפוי הם העומדים בשורשה של השתלשלות העיניינים.
בתגובה לתלונה שלאחרונה הגשתי נגדו לנציב קבילות הציבור במשרד בריאות, הפסיכיאטר המדובר אף מכחיש שאמר שסירובי לקחת את הכדורים יגרור את אשפוזי בכפייה, וטוען שהסיבה לאשפוזי הייתה שהפסקתי לקחת את הכדורים זמן מה לפני אותו ערב, ושעקב כך הורע מצבי ונעשיתי אלים, וכתוצאה מכך אושפזתי.
דבריו אלו כמובן אינם נכונים, ונטענו על ידו במטרה להתנער מחלקו באחריות להשתלשלות העיניינים המתוארת לעיל.
דוגמא לשקר בוטה נוסף אשר נמצא בתיק שלי מהמרכז, אשר מטרתו היא בבירור לסלף את מהלכם של האירועים ולהציג אותי כאלים, הוא שנטען שהפסיכיאטר המדובר הצליח באיזשהו שלב בשיחתנו בטלפון לשכנע אותי לקחת את הטיפול התרופתי – דבר שאינו נכון בעליל – וכי המשך השיחה היה סביב ניסיון לשכנע אותי להגיע למרכז עקב תוקפנותי כלפי הוריי והאיומים שהשמעתי כלפיהם.
למקרה שזה לא מובן מאליו, אציין כי לו הפסיכיאטר היה נעתר לבקשתי להפסיק את הטיפול התרופתי, היה מסתיים האירוע בכך, ולא היו שום גילויי "אלימות" או "תוקפנות" נוספים כלפיי הוריי או מישהו אחר.
עוד נטען שהייתי נתון באותו ערב ב"התקף מניפורמי", אשר נבע מכדוריי SSRI שלקחתי עקב המלצת פסיכיאטר בכיר אחר, בנוסף לכדורים האנטי-פסיכוטיים, וש"התקף" זה הוא אשר עומד בשורשם של פעולותיי באותו הערב.
לסיכום, מסקנתי ממאורעות אותו הערב היא כי המערכת לא בוחלת באמצעים בניסיונותיה לקשר ולשייך התנגדות טבעית ומוצדקת לחלוטין של המטופל לדרך הטיפול בו, ולעובדה שהיא נכפית עליו בניגוד לרצונו, ל"מצב ביולוגי לא תקין" ("התקף" או "מחלה") אשר המטופל נתון בו, וכביכול מונע ממנו לפעול בצורה רציונלית ואף גורם לכך שהוא מהווה סיכון ממשי לסובבים אותו.
מהלך האשפוז
במחלקה הסגורה שהיתי לילה, ובבוקר למחרת הפצרתי באימי להוציא אותי משם, היא דיברה עם הפסיכיאטר המטפל וסוכם ביניהם שאועבר למחלקת אשפוז יום.
למחלקת אשפוז יום הייתי מגיע על בסיס יום יומי במהלך כשבועיים וחצי, עד אשר נעתרה אימי לתחינותיי החוזרות ונשנות לשחרר אותי משם, ושחררה אותי משם (בניגוד להמלצת הצוות המטפל).
אציין כי במהלך האשפוז הוחלף לי הטיפול התרופתי מכדורי "פרפנן" לכדורי "נוזינן".
במחלקה הייתי עצוב, משועמם, ומתוסכל. את רוב שעות היום ביליתי בישיבה ושיטוט סתמיים והאזנה למוזיקה במכשיר "ווקמן".
הפעילויות שהיו שם, כגון בית ספר ופעילויות שונות של ריפוי בעיסוק (לדוגמה בניית בתים ממקלות של ארטיקים), בבירור לא הלמו את גילי ויכולותיי האינטלקטואליות.
מלבד שיחה פעם בשבוע עם פסיכיאטרית, לא דיבר איתי שום איש מקצוע אחר (פסיכולוג, עו"ס, וכו').
הפסיכיאטרית במחלקה, אשר איתה היו לי מפגשים שבועיים, גם כן לא שעתה לתלונותיי כלפיי הוריי, ואף הייתה סבורה שהיחס העוין שלי כלפיי אימי נובע אך ורק ממחשבות השווא שהיו לי כלפיה.
מהלך לאחר האשפוז
לאחר שחרורי מהמחלקה המשכתי להיפגש עם פסיכיאטרית אחרת באופן פרטי על בסיס שבועי, תוך המשך הטיפול תרופתי.
גם הפסיכיאטרית הנ"ל, בדומה לקודמיה, לא הכירה בקשר בין התעללות לפסיכוזה, וכתוצאה מכך התנהלה באופן דומה לקודמיה.
מוטיב ה"תוקפנות"
מוטיב שחזר על עצמו בהתייחסותם של הפסיכיאטרים למצבי הוא הסיווג של "תוקפנות" כביכול שלי כלפי הוריי כסימפטום של הפסיכוזה, וכקריטריון להגדרת אופיו וחומרתו של המצב.
מיותר לציין שהיחס העוין והכעס (במילים אחרות, ה"תוקפנות") שלי כלפי הוריי נבעו מהעובדה שהם התעללו בי, לא מהפסיכוזה, והיו קיימים שם עוד הרבה לפני המשבר, והרבה אחריו.
מכך ניתן להסיק שהשימוש בתוקפנות כלפי ההורים כקריטריון לאפיון מצבו של קטין במצב פסיכוטי הוא שגוי, ומהווה דוגמה נוספת לראייתה הלא נכונה של הפסיכיאטריה את המצב.
אם וכאשר תקבל הפסיכיאטריה, רובה ככולה, את התובנה שפסיכוזה עשויה להיות מושרשת בהתעללות, תתפרש "תוקפנות" של קטין במצב פסיכוטי כלפי הוריו כדבר טבעי ומובן הנובע מיחסם אליו, לא ממצבו.
היעלמות החשיבה הפסיכוטית
כ9 חודשים (!) מתחילת הטיפול התרופתי הפסיקה באופן פתאומי (לא הדרגתי) המחשבה הפסיכוטית. לאחר שהפסיקה המחשבה חל שיפור משמעותי בתפקוד שלי, והרגשתי הכללית השתפרה בצורה ניכרת.
לאחר שיידעתי את הפסיכיאטרית המטפלת שהפסיקה המחשבה, החלה זו בתהליך של הורדה הדרגתית של המינון של כדורי ה"נוזינן". תהליך זה התפרש על פני תקופה של כ3 חודשים, והסתיים בהפסקתו המוחלטת של הטיפול התרופתי.
אציין כי הבעתי התנגדות נחרצת ללקיחת הכדורים גם בפני הוריי וגם בפני הפסיכיאטרים המטפלים לכל אורכה של תקופת הטיפול בהם, והגברתי את לחציי להפסיקם כאשר המחשבה פסקה. עוד אציין כי לא לקחתי כדורים אנטי-פסיכוטיים מאז ועד היום, ולא חוויתי פסיכוזה מאז ועד היום.
לפי דעתי, העובדה שלא נצפה שום שינוי לטובה או לרעה במצבי עד להפסקתה הפתאומית של המחשבה, וזאת גם כאשר ננקטו פעולות שונות כגון שינויים במינונים והחלפת הכדורים הספציפיים, פעולות אשר אמורות להתבטא באי אילו שינויים הנראים לעין, מעוררת אצלי ספקות קשים לגבי יעילות הטיפול בכדורים אנטי-פסיכוטיים במקרים כמו שלי.
דבר זה מוביל אותנו להצעתי להתנהלות חלופית של המערכת, התנהלות אשר מתייחסת בראש ובראשונה למצב החיים הבעייתי שבו נמצא הקטין המטופל, ומנסה לפתור אותו, דבר אשר לפי הערכתי עשוי להתבטא בשיפור מהיר יותר במצבו של הנער, ובשימור בריאותו הנפשית התקינה גם לאחר היציאה מהמצב המשברי, וזאת עם הרבה פחות או אפילו ללא כל טיפול תרופתי:
הצעה להשתלשלות אירועים חלופית אשר עשויה הייתה להתרחש לו מערכת בריאות הנפש הייתה מכירה בקשר סיבתי (או לפחות קורלציוני) בין התעללות רגשית לפסיכוזה
אפתח בהשקפתי לגבי מהן הסיבות שבגינן המטפל נדרש לתת את הדעת לכך שמצבו הנפשי של הקטין המטופל עשוי להיות תוצאה של התנהלותם של הוריו כלפיו:
זוהי חובתו האנושית, מוסרית וחוקית של כל אדם להגן על קטין שהוריו מתעללים בו.
חובה זאת מתעצמת כאשר מדובר באדם שיש לו חזקה טיפולית/השגחתית כלפיי הקטין.
עקב השכיחות הגבוהה של התעללות בילדים במקרים של פסיכוזה, חייב איש בריאות הנפש, כאשר מגיע לטיפולו/השגחתו קטין במצב פסיכוטי, להתנהל עפ"י החשד שמצבו של הקטין מושרש בהתנהלות לא תקינה ואף מתעללת של הוריו כלפיו.
בכדי להנחות את המטפל לגבי האם יש בסיס כלשהו לחשד המוזכר לעיל, עליו לברר האם המטופל סבור שהוריו לא אוהבים אותו ו/או פוגעים בו באיזושהי צורה.
הבירור הזה צריך להיעשות באמצעות שאלות ישירות וממוקדות (לדוגמא: "אתה חושב שההורים שלך לא אוהבים אותך?"), ויכול להתבצע אפילו ללא תקשורת וורבלית – באמצעות שאלון בכתב.
במהלך בירור התחלתי זה, על המטפל להתייחס לפירושם התכליתי (משמעות – ע.א.) של דבריו של המטופל, לא לפירושם המילולי. התייחסות שכזאת תמנע פסילת טענות משום שהן "בבירור פסיכוטיות" או "ספק פסיכוטיות", ותאפשר את קבלתן של טענות שכאלו כחיזוק לחשד, ולא כהחלשתו.
במקרה שלי, היה ניתן לבסס חשד להתעללות מהדברים הבאים:
- החזקתי בדעה, ואף אמרתי זאת מפורשות לפסיכיאטר המטפל, כי מצבי נובע באופן ישיר ובלעדי מהתנהלותם של הוריי כלפיי.
- פירושם התכליתי של התכנים המחשבתיים ה"בבירור פסיכוטיים" שלי היה שהוריי מנסים לפגוע בי.
- הבעתי עויינות כלפי הוריי, כעס על הוריי, והאשמתי אותם בדברים אשר היה ניתן לפרש כספק פסיכוטיים ספק לאו (שהם לא אוהבים אותי, שהם מתעללים בי פיזית ומינית, שהם משקרים לי, וכו'). שוב, משמעותם התכליתית של טענותיי הייתה שהוריי לא אוהבים אותי ופוגעים בי.
בנוגע לדבר זה, אציין כי אין על המטפל לייחס שום חשיבות לעוצמתם הסובייקטיבית (כפי שנתפסת אצלו ו/או אצל המטופל), להקשרם, או אפילו לאמיתותם של טענותיו של הקטין, אלא אך ורק למשמעותם התכליתית.
לדוגמא, טענתי שהוריי משקרים לי, ובתגובה נתבקשתי לתת דוגמאות לשקרים אלו. נתתי דוגמאות שהתפרשו כשקרים לבנים, וכתוצאה מכך זכו טענותיי לביטול מבלי לייחס שום משמעות לעובדה שאני סבור שהוריי משקרים לי.
עוד דוגמא, טענתי שאבי ניצל אותי ואת אחי מינית, דבר שהתפרש כמופרך ופרנואידלי. ניתן לומר בצורה חד משמעית שמשמעותה התכליתית של טענה שכזאת, בין אם נכונה ובין אם לאו, היא שאני סבור שאבי פוגע בי.
במידה ובוסס חשד להתעללות, דרך ההתנהלות אשר אותה אני מציע היא כדלהלן:
- בראש ובראשונה, ישנה חשיבות עליונה למתן וולידציה ע"י המטפל לקטין המטופל לכך שמצבו הנפשי הירוד אכן עשוי להיות קשור להתנהלות לא תקינה של הוריו כלפיו.
הסיבה לכך היא שהיות והפסיכוזה הינה, לפי דעתי, תגובה למצב של מצוקה קיצונית הנובע בין השאר מכך שהקטין הקורבן אינו יכול לתקשר את מצוקתו לסביבה, הידיעה שזעקתו נשמעה ע"י מישהו הינה בעלת חשיבות עצומה לקטין.
בנוסף, מעצם הידיעה שהמטפל מאשרר קשר אפשרי בין מצבו של הקטין לבין התנהלותם של הוריו כלפיו, יסיק הקטין שהמטפל רואה את מצבו באופן הנכון, ויוכל לתת בו אמון ולסמוך עליו שיתנהל בצורה הנכונה כלפיו.
- לאחר מתן הוולידציה המדוברת, על המטפל לפעול באופן מידי בכדי להגן על הקטין מהוריו. במסגרת האפשרויות הקיימות כיום (הרחוקות מאידיאליות), יכול המטפל להמליץ לקטין להתאשפז במחלקה פסיכיאטרית עד אשר תשתפר הרגשתו, תוך כדי שהוא מבהיר לקטין שמטרת אשפוז זה היא להגן עליו מהוריו, ושלאחר שישתפר מצבו יעזור לו המטפל (אולי גם בשילוב מערכת הרווחה) למצוא מסגרת אחרת מחוץ לבית (כגון פנימייה, הוסטל, בית מחסה, וכו').
- אם אכן קיבל הקטין את המלצת המטפל ובא להתאשפז במחלקה, רצוי מאוד לא להתחיל טיפול תרופתי לתקופה של כחודש-חודשיים, וזאת על מנת לתת למטופל את הצ'אנס לצאת מהמצב ללא תרופות. דבר זה אפשרי לפי דעתי משום שאני חושב שלשילוב של מתן הוולידציה, ההרחקה וההגנה מההורים, וההבטחה לגבי עזרה בהמשך, יהיה אפקט פסיכולוגי חיובי עצום על הקטין, העשוי אף להספיק ליציאתו מהמשבר ללא צורך בהתערבות תרופתית.
בנוסף, היות והקטין המטופל אינו רואה את עצמו (בצדק) כ"חולה", האקט של מתן "טיפול רפואי" (ובעיקר כשזה נעשה בכפייה) יתפרש אצל הקטין (שוב, בצדק) כסתירה לכך שמצבו הנפשי נובע מהתנהלותם של הוריו כלפיו, ולכן יגרור התנגדות מצד הקטין, ועשוי להקטין את עוצמתו של האפקט הפסיכולוגי החיובי שהושג.
במידה ולאחר פרק זמן לא קצר מידי ולא ארוך מידי לא ירגיש הקטין המטופל שינוי לטובה במצבו ובהרגשתו , אני מעריך שיאות יותר להסכים לקבל טיפול תרופתי, ואולי אף אפילו יבקש זאת מיוזמתו.
עוד נקודה חשובה שיש להבהיר פה היא שהמטפל לא צריך (ולרוב גם אינו יכול, כמו במקרים של התעללות רגשית) לברר, להכריע, ו/או להחליט האם הוריו של הקטין אכן מתעללים בו או לא. עצם אשרור האפשרות לכך והרחקת הילד מהוריו במטרה להגן עליו היא אשר תספק את האפקט הפסיכולוגי הנדרש להרגעתו של הקטין ולרכישת אמונו, ולפי דעתי תתרום משמעותית ליציאה מהירה ו/או טובה יותר שלו מהמשבר.
ספרות
- Gottdiener WH. Individual psychodynamic psychotherapy of schizophrenia: Empirical evidence for the practicing clinician. http://psycnet.apa.orgjournals/pap/23/3/583. Accessed March 7, 2015.
- Lysaker PH, Buck KD, Carcione A, et al. Addressing metacognitive capacity for self reflection in the psychotherapy for schizophrenia: a conceptual model of the key tasks and processes. Psychol Psychother. 2011;84(1):58-69; discussion 98-110. doi:10.1348/147608310X520436.
- Palle Villemoes. Ego-Structuring Psychotherapy. 2005. http://guilfordjournals.com/doi/abs/10.1521/jaap.30.4.645.24200. Accessed February 27, 2015.
- Gibbs PL. The Primacy of Psychoanalytic Intervention in Recovery from the Psychoses and Schizophrenias. 2007. http://guilfordjournals.com/doi/abs/10.1521/jaap.2007.35.2.287. Accessed February 27, 2015.
