מאניה דיפרסיה

מאניה דיפרסיה – הפרעה דו-קוטבית

"כשהשעה היא שתיים לפנות בוקר ואת במצב של מאניה, אפילו למרכז הרפואי של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס יש קסם מסוים. בית החולים – בדרך כלל מצבור קר של בניינים משמימים – הפך בעיניי, באותו בוקר של סתיו לפני כמעט 20 שנה, למוקד של מערכת העצבים המחודדת עד דק, הערנית להפליא שלי. בנחיריים מרטטים, באנטנות מזדקות, בעיניים מתרוצצות קדימה ומלאת תחבולות כרימון, ספגתי פנימה את כל הסובב אותי. הייתי במנוסה. לא סתם במנוסה, אלא במנוסה בהולה וזועמת, משתלחת קדימה ואחורה על פני מגרש החנייה של בית החולים, מנסה לשחרר אנרגיה מאנית אינסופית וחסרת מנוח. רצתי מהר, השתגעתי לאט".

הטקסט התזזיתי הזה נכתב בידי פרופסור קיי רדפילד ג'יימיסון, פסיכיאטרית מביה"ס לרפואה של ג'ונס הופקינס. למרבה הפלא, זה טקסט אוטוביוגרפי. הפסיכיאטרית, מומחית עולמית בתחום מאניה-דיפרסיה, מגלה בספר שלה, "נפש לא שקטה" (הוצאת מטר) שהיא עצמה נאבקה במשך כ-30 שנה בסימני המחלה ההפכפכה והסוערת הזאת, שעיצבה למעשה את חייה. היא מתארת עולם שתואר כ"ישימון הדיכאון" ואיכלס יוצרים ברוכי כישרון מתחומי הציור, הכתיבה, המוזיקה, כמו מיכלאנג'לו, לורד ביירון, ואן גוך, וירג'יניה וולף, רוברט שומאן, צ'ארלי פרקר ועוד רבים וטובים.

בהיותה בת 17 נתקפה ג'יימיסון בהתקף ראשון של מאניה-דיפרסיה, המחלה הדו-קוטבית, שליוותה אותה בעת לימודיה באוניברסיטה ושיבשה את חייה הפרטיים באירועים של תוקפנות בלתי נשלטת, נסיונות התאבדות והתנגדות ליטול את התרופה ליתיום, שבסופו של דבר הצילה את חייה.

הספר "נפש לא שקטה – זכרונות של מצבי רוח ושגעון" – בתרגומה של שרית פרקול, נפתח בציטוט מאת הלורד ביירון:

"ספק הוא בעיניי אם חיים שקטים ונטולי טלטלות היו הולמים אותי,
ועם זאת – לפעמים אני משתוקק אליהם".

ג'יימיסון כותבת בספרה על הדילמה הזאת של הוויתור על הריגושים למען שקט נפשי:

מאניות שלי, לפחות בהתגלמויות המוקדמות והקלות יותר שלהן, היו תקופות משכרות כליל, אשר הסבו לי עונג אישי רב והתאפיינו במבוע בלתי נדלה של מחשבות ובאנרגיה בלתי פוסקת, שאיפשרה לי לתרגם רעיונות חדשים למאמרים ולפרויקטים מחקריים. התרופות, לא זו בלבד שקטעו את תקופות ההתעלות הנמרצת הזאת, הביאו איתן גם תופעות לוואי שנראו בלתי נסבלות. לקח לי הרבה יותר מדי זמן להבין, שאובדן שנים ומערכות יחסים הינו בלתי הפיך, להבין שנזק שגרמתי לעצמי ולאחרים לא תמיד ניתן לתיקון, וכן שהחופש שלי מן המגבלות שכפתה עלי התרופה מאבד את טעמו, ברגע שהאלטרנטיבות היחידות הן מוות וטירוף".

הבעיה הקלינית העיקרית בטיפול במחלת המאניה-דיפרסיה אינה בכך שאין תרופות יעילות, אלא שהחולים, במקרים רבים כל כך, מסרבים להשתמש בהן. בגלל היעדר מידע, ייעוץ רפואי לקוי, הדבקת סטיגמה או חשש מפני ההשלכות האפשריות במישור האישי והמקצועי, חולים רבים כלל אינם פונים לטיפול. המאניה-דיפרסיה מעוותת את מצבי הרוח ואת המחשבות, גוררת התנהגויות פרועות, הורסת את הבסיס למחשבה רציונלית, ולעיתים קרובות מדי שוחקת את הרצון לחיות. זו מחלה ביולוגית במקורותיה, אך פסיכולוגית בהתבטאויותיה. מחלה שהיא יוצאת דופן בכך שיש בה גם יתרון והנאה, אך בעקבותיהם יש גם ייסורים כמעט בלתי נסבלים וגם, לעיתים קרובות מדי, התאבדות.