כפייתיות – OCD

אגרנות כפייתית

"לא חבל? אפשר לעשות עם זה בגד לבובה" – דורית, על סוודר פרום שמצאה על גדר.
"מה פתאום לזרוק? זה עוד לגמרי טוב" – דורית, על ארון מתפרק בסלון.
"תראו איזה יופי, קניתי חמישה זוגות, כל אחד בחמישה שקלים" – דורית, על ערימת נעליים בכל מיני מידות.
"זה לא גרוטאה, זה עוד שעון קיר לאוסף שלי" – דורית, על שעון קיר מכוער במיוחד שאספה מליד פח האשפה.

הבית של דורית (שם בדוי) מלא מפה לפה, אין מקום להכניס סיכה. המדפים צפופים צפופים, חדר אחד מלא רהיטים, זה על גבי זה, ומוצרי חשמל בשלבים שונים של קלקול. המיטה בחדר השינה מוקפת בגדים וקופסאות. הקירות מכוסים, ס"מ אחר ס"מ, בתמונות. הגינה ואדני החלונות גדושים בובות ועציצים שכמעט חונקים זה את זה.

דורית לא מסוגלת לעבור ליד חפץ ברחוב בלי לבדוק אותו, במקרה הטוב, ולאסוף אותו אליה, במקרה הפחות טוב. היא אינה מסוגלת להיפרד מאף אחד מהפריטים בבית שלה, מלבד פריטים שהיא אוספת במיוחד עבור אנשים אחרים. הפריטים האלה מחכים אצלה כתחנת מעבר, נערמים אלה על אלה, עד שתפגוש את האדם שלו הם מיועדים.

דורית היא בת 70, והילדים הבוגרים שלה אינם ששים לבוא אליה הביתה. תחושת מחנק משתלטת עליהם, וגם בושה באמא, שמתנהגת כמו סמרטוטרית. כשמציעים לה עזרה בסידור הבית, בפינוי חלק מהחפצים, היא מסרבת. "אני אגיע לזה בזמן שלי", היא אומרת. "יש לי מחלה כזאת, אז מה, יש מחלות יותר גרועות", היא מוסיפה.

דורית היא אחת משלושה מיליון אנשים בעולם הסובלים מ"אגרנות כפייתית", הגורמת להם להתמכר לאיסוף חפצים. הם "אגרנים כפייתיים".

אספנות ואגרנות אינן מחלות נפש, ואי אפשר לאשפז בגינן, אבל אנשים בעלי הפרעת אישיות מסוימת נוטים לאגור חפצים.

אסור לקחת מהדירות של האספנים שום דבר בכוח, למרות שבני המשפחה או משרדי הרווחה מבקשים זאת. צריך לעבוד איתם תמיד בשיתוף פעולה, כדי שלא יתחרטו וכדי לא לפגוע בהם.